ביקור בקליבלנד אצל דייויד

מאת כתבנו במערב התיכון יובל שחם

ייום שבת, 28.11.2015. שבת. הגעתי לקוויקן לואנס ארנה בקליבלנד בידיעה שהמשחק הזה הולך להיות מיוחד – ולא בגלל ברוקלין נטס.

כבר מהפתיחה ידעתי שיתאפשר לי בסיום לרדת לחדר המשפחות ולהפגש באופן אישי עם דייויד בלאט דרך מכר משותף של שנינו ולכן זה היה המשחק הראשון בחיי שרציתי שיסתיים כמה שיותר מהר.

אין הרבה מה לספר על המשחק עצמו. במהלך המשחק קליבלנד לא הרשימו, בלשון המעטה, אבל הערב הזה כנראה סומן כערב ענק כבר מראש, ולמרות שהמשחק עצמו היה די חלש – קיבלתי סל ניצחון של לברון שניה לסיום המשחק. לא משהו שרואים כל יום.

מכיוון שאין הרבה מה לספר על המשחק עצמו, אתמקד יותר במסביב.

האווירה בקליבלנד לפני המשחק ובמהלכו היא אווירה שונה לגמרי מיום ללא משחק.

ביום רגיל, קליבלנד היא עיר די אפורה ומשמעממת. הבארים די ריקים, הרחובות שוממים, והדאון טאון הלא מרשים מי יודע מה ומזג האויר האפור לא מוסיפים צבע לאיזור המשעמם הזה.

יש משהו אחד שמחיה את העיר פעם בכמה ימים – קליבלנד קאבלירס.

לפני המשחק רחוב הבארים הקטן שליד האיצטדיון מרגיש כאילו זה ניו יורק. הבארים מפוצצים, כולם לובשים חולצות של הקאבס(רובם כמובן עם מספר 23 על הגב) והאווירה ממש כיפית ושמחה.

גם באולם הקהל של קליבלנד ביחס לקהלי אן בי אי אחרים שראיתי הוא קהל די פעיל.

כמו בכל אולם אמריקאי הכרוז מפעיל את הקהל והאוהדים זורמים עם זה וכולם מבסוטים.

כפי שציינתי, פרט לסל הניצחון של לברון אין הרבה מה לספר על המשחק החלש שראיתי, לכן אקפוץ ישר לסיום המשחק.

לאחר שריקת הפתיחה ניגשתי לאיזור הפרקט בכדי להכנס לחדר המשפחות לקראת הפגישה עם דייויד.

בדרכי לשם, עברתי ליד הפרקט וראיתי שני ילדים קטנים זורקים לסל(ולא מגיעים לטבעת). לא היססתי וביקשתי מהם לקחת כמה זריקות.

ככה פתאום, מצאתי את עצמי על הפרקט בקליבלנד, שעדיין יש מעט צופים ביציע שעוד לא הלכו הביתה, ואני עומד שם עם כדור ביד וזורק לסל.

אני יכול להגיד שככל הנראה הקליעה הבאה אחרי סל הניצחון של לברון באותו הסל הייתה קליעה שלי. רגע שאזכור לנצח.

לאחר מכן, המשכתי לכיוון המסדרונות וחדר המשפחות. הציפייה הייתה אולי להתקל בלברון על הדרך, אבל במקום זה נתקלתי באנדרסון ורז'או.

אנדי הוא בחור די חביב שהסכים מיד להצטלם והיה נחמד מאוד.

מיד אחר כך הגעתי לחדר המשפחות של השחקנים.

בעודי מחכה לדייויד, זכיתי להיות מוטרד מהרעש שעשתה הבת הקטנה של ג'יי אר סמית, שלא הפסיקה לדבר על אבא שלה(שהיה חלש מאוד באותו ערב, לפחות בצד ההתקפי).

בתוך כל הרעש שהבת של ג'יי אר עשתה, הגיח לחדר ג'יימס ג'ונס.

הוא עבר ולחץ לי ולכולם את היד בחדר המשפחות ואני ישר ביקשתי ממנו להצטלם.

הוא סירב בנימוס ואמר שהוא הולך למשפחה שלו, אבל שנצטלם אחרי זה.

אני הגעתי למסקנה שהוא ניפנף אותי באלגנטיות והמשכתי לחכות.

לאחר כמה דקות – דייויד הגיע.

הציפייה שלי הייתה לראות איש מאוד עסוק, שמקבל ביקורים כמו שלי כל כמה ימים, עונה הנימוס על כמה שאלות וממשיך בשלו. דייויד לא כזה.

מהרגע הראשון הייתה בינינו שיחה נפלאה ממש כמו של שני חברים. הצניעות של דייויד ביחד עם המעמד והתפקיד שלו זו ממש גדולה שלא רואים כל יום.

ישבנו ושוחחנו כרבע שעה ואני רק יכול לכתוב שכולנו צריכים להיות גאים שבן אדם כמו דייויד מייצג אותנו בליגה הטובה בעולם.

לאחר שדייויד הלך, בעודי מתארגן ליציאה, מגיע אלי פתאום ג'יימס ג'ונס ושואל : "אוקיי, אתה מוכן?".

בתהחלה לא הבנתי, אבל אז ישר נזכרתי שהוא הבטיח שהוא יחזור לתמונה – והוא קיים!

ג'ונס איש חמוד, חייכן וחביב מאוד. אחרי שהצטלמנו דיברנו מעט, סיפרתי לו שאני מישראל ושכל המדינה עוקבת אחריהם והוא מאוד שמח לשמוע. העובדה שהוא זכר את הבקשה שלי וחזר אחרי חצי שעה או יותר בשביל להצטלם מראה שהוא בן אדם  על הכיפאק. לא כל שחקן אן בי אי היה עושה זאת.

בסופו של ערב יצאתי מהאולם בקליבלנד אחרי חוויה של פעם בחיים.

לא כל יום יוצא לבן אדם לראות את לברון ג'יימס קולע הוק שוט שניה לסיום ומנצח משחק, לקלוע לסל על הפרקט, להפגש עם דייויד בלאט ולהתחכך בשחקני אן בי אי.

עם ג'יימס ג'ונס (רק מנחם לא יודע כיצד לסובבה)